הוויה אחת - ביטוי דואלי

תוך כדי דיון קבוצתי בשאלה מה זה רגש, מה זו תחושת גוף ומה זו הרגשה, התבהר לי משהו מהותי:

רגש הינו הוויה אחת שיש לה ביטוי דואלי. כלומר אנחנו חווים רגש כתחושת גוף ומרגישים רגש כרגש בעולם הרגש

ומתייחסים לשניים כאל שתי הוויות נפרדות. למעשה אלו שני ביטויי של הוויה אחת. הנפרדות הזו יוצרת בלבול וניתוק.

למדנו לחיות במונחים של "או או". או תחושת גוף, או רגש. ה"גם וגם" מבלבל אותנו.

אנחנו מחפשים גישה לחוויה ישירה של עולמות הרגש, של הוויה ישירה ופשוטה של הרגש הסוער והמשתנה, על מנת שנוכל לחיות בשלווה מתוך התנועה והשינוי. בחיפוש זה, ההבנה של עולם הרגש כהוויה שלמה בעלת ביטוי דואלי היא מתנה. מתנה שכן השער הוא כפול - נוכל להתחבר לעולם הרגש דרך המילה, ההבנה והרגשות. נוכל גם להתחבר לעולם הרגש דרך תחושות הגוף הנקיות, מתוך ידיעה שהשניים שם היינו הך.

כיום השער שהמילים נתנו לנו נהיה טעון והפך למסך שמרחיק אותנו מהמקור והמהות במקום לקרב אותנו.

ועל כן - המהלך. הוויה ישירה של תחושות גוף שהן הינן ביטוי ישיר ונקי של עולמות הרגש אותם אנו כה מחפשים להבין, לחוש, לפרוק או לפתור.

ולמעשה כל שעלינו לעשות הוא להוות.

הפחד מהפחד

בשלבים הראשונים של הפנמת המהלך נפגוש (רובינו) בעיקר בתחושות גוף שקשורות לפחד. למרות שהמהלך אינו כולל המללה (מלשון מלל) של תחושות הגוף ותרגומן לרגשות כאלו או אחרים, עדיין כדאי לדעת זאת. קצת כמו להכיר את המפה ולדעת לאן נוסעים ומה לחפש.

אם נסכים להוות תחושות גוף ראשוניות אלו של פחד ונלמד להכיר אותן, נוכל לזהות אותן בכל פעם שיצוצו. הן צצות כל הזמן, מנסות להגן עלינו וליצור תחושת בטחון בעולם שמאיים ליצור גלים וסערות בים שאנחנו. עם הזמן נלמד לשמוט מערך הגנה זה כי נפנים שהוא מיותר ומטעה. נפנים שתחושת הביטחון האמיתית תגיע מלהיות הים, שהינו גדול ורוגש וסוער אך אינו כל גל בנפרד ובהיותו ים הוא במהותו רוגש.

על כן ההתקרקעות, השלב הראשון במהלך. ההתקרקעות באה לנטוע אותנו במרחב בטוח, להזכיר לנו שאנחנו במקום מוגן ובטוח ושזה בסדר לשמוט את מגננת הפחד. השלב הראשון של המהלך הינו התקרקעות טובה:

1.      הרפיה (אפילו שטחית ומהירה), של הגוף.

2.       הרפיית נקודות מפתח מקרקעות – כפות ידיים ורגליים, הרפיית רצפת האגן.

השלב הבא הוא "עוגן". העוגן שולח תזכורת ישירה להיותנו הווים כאן ועכשיו במקום בטוח. זאת – מעצם זה שאנחנו נושמים. זה לא משנה אם הנשימה שטחית או מאומצת, מהירה או עמוקה. הנשימה תמיד קיימת. בתוך מרחב של נוכחות ובטחון, נוכל להוות פחד מבלי שהוא ינהל אותנו.

         בהקשר של הכנה ללידה מדובר הרבה על התמודדות עם "פחדים" כחלק מההכנה. ואני אומרת שהעבודה היא מאד פשוטה. ה"בעייה" היא לא הפחד כי אם הפחד מהפחד. ברגע שנצליח להוות את הפחד ש"שומר" עלינו מהפחד, נדע שלכל פחד שאינו מקובע יש אורך קיום מוגבל ואנחנו, כים גדול – אנחנו יכולים לו.

פעולה - ביטוי לרגש.

ברגע שאנחנו עסוקים בפתרון בעיות, אנחנו עושים זאת מתוך אותו מערך פנימי שנושא את הבעיות הללו. ניתן לומר שזהו אותו מערך פנימי שיצר את הבעיות אותן אנחנו מנסים לפתור. (לכל המסייגים ואומרים שלא המערך הפנימי שלנו הוא שיוצר מציאות בעייתית, אני עונה שהמציאות עצמה היא לא בעייתית כלל. ה"בעייה", אם יש כזו, היא באופן שבו אנו מגיבים למציאות, חווים אותה ונושאים אותה במחשבותינו וברגשותינו.) ברגע שאנחנו עסוקים בפתרון בעיות אנחנו עסוקים בניהול מציאות. המציאות היא כה מורכבת וכה מלאת פרטים וכה תלויה בכל כך הרבה גורמים שונים שזה מוזר שאנחנו בכלל חושבים שאנחנו יכולים לשנות אותה. ובכל זאת אנחנו מנסים לעשות זאת כל הזמן.

אנחנו מאמינים שאם נצליח לשקול את הבעד והנגד, ונצליח רק לרגע לחשוב בהגיון, או אז נצליח לקחת החלטה שקולה ונכונה, לפעול בצורה "בוגרת ואחראית". אנחנו מאמינים שזוהי הדרך לחולל שינוי במציאות של חיינו. או בסיטואציות בינאישיות – אם נצליח להבין מי בדיוק צודק, מה מניע כל אחד מאיתנו, או אולי מה עומד מאחורי כל מילה ומה נדרש מאיתנו על מנת שכולם יהיו מרוצים (כולל אנחנו), או אז נצליח להשכין שלום ונמצא שלווה.

האמת של אופן הפעולה וההתנהלות שלנו בעולם היא מאד רחוקה מזה. בפועל, אין לנו יכולת לפעול באופן שאינו מושתת על הרגשות שלנו. הפעולה היא בהגדרתה ביטוי של רגש. לא משנה עד כמה נחשוב ש"אנחנו שמים את הרגש בצד", שאנחנו "בשליטה" ו"מרסנים את הרגש", הגדרת פעולה בעולם היא – ביטוי לרגש. ולכן, קודם כל וראשית לכל אנחנו חייבים ללמוד להכיר ברגשותינו ולפנות להם מקום. אני לא אומרת להכיר את רגשותינו אלא להכיר ברגשותינו. כלומר להבין שיש לנו רגשות ושהם הינם ההוויה הגופנית שלנו ושאנחנו בפועלינו בעולם מגלמים את מה שנטמע בנו כחותם של רגש.

על כן - המהלך.

"המהלך" השלם

החלטתי להציג את המהלך השלם. אני מרגישה שאני נותנת אותו ומציגה אותו כשם שאני קיבלתי אותו והוּבלתי אליו. יש הרבה הסברים ודיוקים ופירוט שחשוב לי להעביר בהקשר של המהלך השלם. אני מתאפקת. כל המלל יגיע טיפין טיפין. עשייה יש רק אחת:

כשאני מזהה תחושה או רגש שאני לא "שמחה" איתם (מועקה, חוסר בטחון, עצבנות, ערפול, דכאון, לחץ – דוגמאות לתחושות שיובילו אותנו אל המהלך ו- כן. אני יודעת שאלו לא רגשות "טהורים". אדון בזה בהמשך).

ובכן – אל נוכח מצב, סיטואציה, זיכרון, מחשבה או זולת, כשמתעורר הרצון הפנימי לחולל שינוי:

1.      קרקוע: אני מחפשת במציאות הנוכחית והעכשוית שלי תחושה פיסית של נוכחות. אם זה הרפיה מודעת של כפות הידים והרגלים, או של רצפת האגן, או של הצוואר והכתפיים, או מודעות לצלילים שאני שומעת, או תחושת הגוף היושב על המושב. כל אלו יוצרים קרקוע בעכשיו ובכאן שלי. זהו שלב פשוט ומיידי וחשוב לאין ערוך. כדאי לא להתפתות לזנוח אותו.

2.      עוגן: אני מעגנת את עצמי בכאן ועכשיו ע"י מתן תשומת לב לנשימה שמקיימת אותי בכל רגע ורגע. אני מדגישה - אני לא מתכוונת לקחת נשימה עמוקה או בכלל לשנות משהו בנשימה. רק להזכיר לעצמי את הנשימה ובכך אני נוטעת עוגן בעובדת היותי הווה.

3.      הפניית תשומת הלב לתחושות הגוף שלי ובעיקר למקומות בהם אני חשה במתח או באי נוחות. כתפיים תפוסות, בטן תחתונה מכווצת, ברכיים כואבות, סינוסים גדושים, לסתות קפוצות. כל דבר בגוף שהוא לא נוח, לא זורם, לא משוחרר.

4.      שהייה בתשומת לב עם התחושה. אני הווה את התחושה הזו. אני לא משחררת אותה או משנה אותה. אני "הולכת אליה" וכמעט מחזיקה בה ומעצימה אותה על מנת להוות אותה במלאותה. אם הסרעפת מכווצת, אני הווה סרעפת מכווצת. לעיתים אני מרגישה שיש צורך להסב את תשומת הלב למקום אחר בגוף שדורש את מלוא תשומת הלב שלי. אני עושה זאת. אני מדגישה שוב: העבודה היא של התבוננות והוויה ולא של שחרור וחיפוש אחר שינוי.

5.      מגיע רגע שבו התחושה משתנה. הכיווץ, התקיעות, המתח – מה שזה לא יהיה שבו התבוננתי, מיצה את עצמו ומבקש להשתחרר. פה אני קוראת לעירנות שכן אנו בנטיה לאחוז בו מעבר לנקודה הזו. פה יש לאפשר לשינוי ולשחרור להתרחש.

6.      קרקוע ועיגון מחודשים. בדיקה האם יש צורך במהלך נוסף.

זהו. זהו המהלך השלם. מעבר לזה אין עוד עשייה. זוהי העשייה היחידה שאליה אנו נקראים. היא המהות והמקור שלנו. המהלך הזה הוא הבית שלנו. אם בסיומו נותרה השאלה – ומה עכשיו? התשובה היא עוד פעם. ושוב ושוב ושוב עד שהמהלך הופך לטבע שני. עד שאנו נזכרים ומתעוררים אל הטבע הראשון שלנו שהוא הינו המהלך. הוויה מלאה של תחושות הגוף שלנו.

מוגש באהבה גדולה.

הרהור ביניים

יש פה בקשה ברורה של הסביבה לעורר אצלם את אותה ההבנה שמביאה לי ככ הרבה שמחה. אני רואה שמה שברור לי ומובן מאליו עבורי כנראה דרש ממני איזו קפיצת פנימית שאני לא יודעת לזהות. אני שואלת אם ניתן להגיע למקום שאני נמצאת בו על סמך הנחיה חיצונית, למשל שלי, או שהדרך העצמאית הינה הכרחית. הדרך היא הכרחית וגם כשיש הנחיה האדם ילך את דרכו הוא בקצב שלו. את מחפשת לקצר תהליכים עבור בני האדם אבל לכל אדם הדרך המדוייקת עבורו לעבור. את מפחדת לא לספק את הסחורה. אז אל תבטיחי שום סחורה. רק תני יד להולכים בדרכים. אני נורא רוצה שהם יבינו ויראו. אני רוצה לענות על הצורך האדיר הזה שאני רואה סביבי בתשובה. בהבנה. לכולם יש כזה סימן שאלה ואני מצאתי תשובה. איך אני יכולה שלא לספר אותה בראש חוצות? את יכולה להוות אותה ולהראות אותה. אנשים יבואו לשתות כי הצמא גדול אבל הם צריכים לעשות זאת בעצמם בדיוק כפי שאת עשית זאת בעצמך. את התעקשת על הדרך ועל ההתכנסות ואין לך אפשרות לקחת את זה מאנשים. את לא חוסכת להם כלום בכך שאת מנסה למנוע את זה מהם. את משקרת לעצמך. ללא המסע שעשית לא היית מבינה כלום. אולי יודעת הרבה אבל לא מבינה כלום. עליך ללוות אנשים במסעם אל עצמם והם ימצאו את המפתח שלהם למקום הזה שבו הכל גלוי. אם כך מה וכיצד? בדיוק כפי שאת עשית ועדיין עושה. להקשיב, להאמין, לא לעשות. להיות, להרגיש, לאהוב ולהאמין. יש בי פחד שזה לא מספיק. שאני לא אחולל שינוי ואנשים לא יבואו אלי. תנשמי את הפחד הזה ותסתכלי מה קורה בפועל. האם אנשים לא באים אליך? ולמה את צריכה שיבואו אליך? שבי ותמשיכי להוות את היותך את אשר הינך ותביטי סביבך וראי כמה הולכים לצידך כבר התקבצו. עוד יבואו, בהמוניהם. אם לא תשבי ותהיי מאד שקטה לא יהיה להם לאן להגיע. מעולה. תודה!

להרגיש

השאלות שעולות מהתגובות ובכלל השאלות שעולות בהקשר למה שאני כותבת: מהו הרגש, מה זו תחושת גוף, מה הקשר בין רגש לתחושת גוף, מה ההבדל בין רגש בהרגשה (תובנה ,מחשבות) לבין רגש בתחושת הגוף, מה הקשר בין רגש לפעולה, איך הרגש מפעיל אותנו ואיך אנחנו פועלים בתגובה לרגש. איך אנחנו מזהים את הרגשות שלנו, איך אנחנו יודעים מה אני מרגישה, איך אני מרגישה? השאלה הזאת – איך אני מרגישה, מה אני מרגישה – איך אני יודעת לענות עליה ומה אני עושה עם התשובות שאני מקבלת? מה אני עושה עם זה ואיך אני עובדת עם זה. מה אנחנו עושים אל מול זולת. מול הילדים שלי, מול הילדים של אחרים, מול אנשים אחרים, איך אני עובדת עם זה בהקשר של טיפול. את כל השאלות האלה אני מבררת עכשיו ואני חולקת איתכם את הידע שמגיע אלי.  

צעד נוסף זה להבין שהמקור והבסיס לכל עבודה עם זולת הם התקשורת הפנימית שלנו עם עצמינו. ולכן הלימוד הוא לא איך לעבוד עם הזולת או לתקשר עם הזולת כי אם איך לעבוד עם עצמינו ולתקשר עם עצמינו. יותר מזה. זולת - כל זולת - פועל עלינו כגירוי חיצוני ומביא אותנו לעבודה פנימית, ולכן בעצם אין הבדל בין לעמוד אל מול זולת חי ונושם לבין לעמוד  מול חפץ או מצב נתון. אפשר להגיד שהמטען הרגשי הוא שונה אבל המקום שלנו, העבודה שאנחנו עושים היא זהה. היא אחת ויחידה. יש רק דבר אחד לעשותו והוא - להרגיש. אני כותבת את זה בידיעה מלאה שלמרות שזה נשמע פשוט זה מורכב. אני יודע שיש הרבה בילבול סביב המילה הזו ואני מבטיחה שטיפין טיפין תגיע הבהירות. טיפין טיפין זה חשוב כי כמו שאני שואלת שאלות ומבררת, אני מזמינה אתכם לשאול את אותן השאלות ולהקשיב לתשובות שמגיעות. אני מזמינה אתכם ללכת איתי בדרך.

"מה דעתי" לעומת "מה הרגשתי"

"מה דעתי" אל מול "מה הרגשתי" : הפער שבו אנו חיים הוא הפער בין תקשורת שכלית (מה אני חושבת על הדברים) ובין מציאות שהינה רגשית במהותה (איך אני מרגישה אל מול הדברים). הפער הזה מבלבל אותנו בהיותינו לא מודעים לו. הוא משתק אותנו כי אנחנו מנסים לפעול במקום שבו אין לנו פעולה. הפער הוא הבסיס לתחושה של שיתוק וקורבנות אל נוכח מה שהחיים מגישים לנו. אנו חושבים על דברים, ומגבשים דעה על כל דבר ונקשרים מאד למחשבות ולדעות שלנו ומקנים להם חשיבות רבה ונתקעים בנקודת הצדק שלנו. נקודת הצדק, בה אנחנו צודקים מאד בראש, לא מאפשרת לעולם הרגש להתבטא, לא מאפשרת לו לרגוש ולחלוף ולהשתנות ולהוביל אותנו אל עבר דיוק פנימי של תקשורת, תגובה ותנועה. המעבר מ"מה דעתי" ל"מה הרגשתי (ברגש ובגוף)" הוא מעבר מלהיות שבויה בידי מאורעות חיצוניים (מה שקורה - קורה לי, ואני חסרת אונים ולא יכולה להשפיע) ללהיות בתנועה של עולם דינאמי מבפנים (אל נוכח מה שמגיע מבחוץ מתעורר עולם הרגש שלי מבפנים. תוך מודעות, זיהוי, הכלה וחמלה יש לי יכולת להיות בקבלה מתמדת של מה שקורה).