הרהור ביניים

יש פה בקשה ברורה של הסביבה לעורר אצלם את אותה ההבנה שמביאה לי ככ הרבה שמחה. אני רואה שמה שברור לי ומובן מאליו עבורי כנראה דרש ממני איזו קפיצת פנימית שאני לא יודעת לזהות. אני שואלת אם ניתן להגיע למקום שאני נמצאת בו על סמך הנחיה חיצונית, למשל שלי, או שהדרך העצמאית הינה הכרחית. הדרך היא הכרחית וגם כשיש הנחיה האדם ילך את דרכו הוא בקצב שלו. את מחפשת לקצר תהליכים עבור בני האדם אבל לכל אדם הדרך המדוייקת עבורו לעבור. את מפחדת לא לספק את הסחורה. אז אל תבטיחי שום סחורה. רק תני יד להולכים בדרכים. אני נורא רוצה שהם יבינו ויראו. אני רוצה לענות על הצורך האדיר הזה שאני רואה סביבי בתשובה. בהבנה. לכולם יש כזה סימן שאלה ואני מצאתי תשובה. איך אני יכולה שלא לספר אותה בראש חוצות? את יכולה להוות אותה ולהראות אותה. אנשים יבואו לשתות כי הצמא גדול אבל הם צריכים לעשות זאת בעצמם בדיוק כפי שאת עשית זאת בעצמך. את התעקשת על הדרך ועל ההתכנסות ואין לך אפשרות לקחת את זה מאנשים. את לא חוסכת להם כלום בכך שאת מנסה למנוע את זה מהם. את משקרת לעצמך. ללא המסע שעשית לא היית מבינה כלום. אולי יודעת הרבה אבל לא מבינה כלום. עליך ללוות אנשים במסעם אל עצמם והם ימצאו את המפתח שלהם למקום הזה שבו הכל גלוי. אם כך מה וכיצד? בדיוק כפי שאת עשית ועדיין עושה. להקשיב, להאמין, לא לעשות. להיות, להרגיש, לאהוב ולהאמין. יש בי פחד שזה לא מספיק. שאני לא אחולל שינוי ואנשים לא יבואו אלי. תנשמי את הפחד הזה ותסתכלי מה קורה בפועל. האם אנשים לא באים אליך? ולמה את צריכה שיבואו אליך? שבי ותמשיכי להוות את היותך את אשר הינך ותביטי סביבך וראי כמה הולכים לצידך כבר התקבצו. עוד יבואו, בהמוניהם. אם לא תשבי ותהיי מאד שקטה לא יהיה להם לאן להגיע. מעולה. תודה!