החלטתי להציג את המהלך השלם. אני מרגישה שאני נותנת אותו ומציגה אותו
כשם שאני קיבלתי אותו והוּבלתי אליו. יש הרבה הסברים ודיוקים ופירוט שחשוב לי
להעביר בהקשר של המהלך השלם. אני מתאפקת. כל המלל יגיע טיפין טיפין. עשייה יש רק
אחת:
כשאני מזהה תחושה או רגש שאני לא "שמחה" איתם (מועקה, חוסר
בטחון, עצבנות, ערפול, דכאון, לחץ – דוגמאות לתחושות שיובילו אותנו אל המהלך ו-
כן. אני יודעת שאלו לא רגשות "טהורים". אדון בזה בהמשך).
ובכן – אל נוכח מצב, סיטואציה, זיכרון, מחשבה או זולת, כשמתעורר הרצון
הפנימי לחולל שינוי:
1. קרקוע: אני מחפשת במציאות הנוכחית והעכשוית שלי תחושה פיסית של נוכחות. אם זה
הרפיה מודעת של כפות הידים והרגלים, או של רצפת האגן, או של הצוואר והכתפיים, או
מודעות לצלילים שאני שומעת, או תחושת הגוף היושב על המושב. כל אלו יוצרים קרקוע
בעכשיו ובכאן שלי. זהו שלב פשוט ומיידי וחשוב לאין ערוך. כדאי לא להתפתות לזנוח
אותו.
2. עוגן: אני מעגנת את עצמי בכאן ועכשיו ע"י מתן תשומת לב לנשימה שמקיימת
אותי בכל רגע ורגע. אני מדגישה - אני לא מתכוונת לקחת נשימה עמוקה או בכלל לשנות
משהו בנשימה. רק להזכיר לעצמי את הנשימה ובכך אני נוטעת עוגן בעובדת היותי הווה.
3. הפניית תשומת הלב לתחושות הגוף שלי ובעיקר למקומות בהם אני חשה במתח
או באי נוחות. כתפיים תפוסות, בטן תחתונה מכווצת, ברכיים כואבות, סינוסים גדושים,
לסתות קפוצות. כל דבר בגוף שהוא לא נוח, לא זורם, לא משוחרר.
4. שהייה בתשומת לב עם התחושה. אני הווה את התחושה הזו. אני לא משחררת
אותה או משנה אותה. אני "הולכת אליה" וכמעט מחזיקה בה ומעצימה אותה על
מנת להוות אותה במלאותה. אם הסרעפת מכווצת, אני הווה סרעפת מכווצת. לעיתים אני
מרגישה שיש צורך להסב את תשומת הלב למקום אחר בגוף שדורש את מלוא תשומת הלב שלי. אני
עושה זאת. אני מדגישה שוב: העבודה היא של התבוננות והוויה ולא של שחרור וחיפוש אחר
שינוי.
5. מגיע רגע שבו התחושה משתנה. הכיווץ, התקיעות, המתח – מה שזה לא יהיה
שבו התבוננתי, מיצה את עצמו ומבקש להשתחרר. פה אני קוראת לעירנות שכן אנו בנטיה
לאחוז בו מעבר לנקודה הזו. פה יש לאפשר לשינוי ולשחרור להתרחש.
6. קרקוע ועיגון מחודשים. בדיקה האם יש צורך במהלך נוסף.
זהו. זהו המהלך השלם. מעבר לזה אין עוד עשייה. זוהי העשייה היחידה
שאליה אנו נקראים. היא המהות והמקור שלנו. המהלך הזה הוא הבית שלנו. אם בסיומו
נותרה השאלה – ומה עכשיו? התשובה היא עוד פעם. ושוב ושוב ושוב עד שהמהלך הופך לטבע
שני. עד שאנו נזכרים ומתעוררים אל הטבע הראשון שלנו שהוא הינו המהלך. הוויה מלאה
של תחושות הגוף שלנו.
מוגש באהבה גדולה.
