הפחד מהפחד

בשלבים הראשונים של הפנמת המהלך נפגוש (רובינו) בעיקר בתחושות גוף שקשורות לפחד. למרות שהמהלך אינו כולל המללה (מלשון מלל) של תחושות הגוף ותרגומן לרגשות כאלו או אחרים, עדיין כדאי לדעת זאת. קצת כמו להכיר את המפה ולדעת לאן נוסעים ומה לחפש.

אם נסכים להוות תחושות גוף ראשוניות אלו של פחד ונלמד להכיר אותן, נוכל לזהות אותן בכל פעם שיצוצו. הן צצות כל הזמן, מנסות להגן עלינו וליצור תחושת בטחון בעולם שמאיים ליצור גלים וסערות בים שאנחנו. עם הזמן נלמד לשמוט מערך הגנה זה כי נפנים שהוא מיותר ומטעה. נפנים שתחושת הביטחון האמיתית תגיע מלהיות הים, שהינו גדול ורוגש וסוער אך אינו כל גל בנפרד ובהיותו ים הוא במהותו רוגש.

על כן ההתקרקעות, השלב הראשון במהלך. ההתקרקעות באה לנטוע אותנו במרחב בטוח, להזכיר לנו שאנחנו במקום מוגן ובטוח ושזה בסדר לשמוט את מגננת הפחד. השלב הראשון של המהלך הינו התקרקעות טובה:

1.      הרפיה (אפילו שטחית ומהירה), של הגוף.

2.       הרפיית נקודות מפתח מקרקעות – כפות ידיים ורגליים, הרפיית רצפת האגן.

השלב הבא הוא "עוגן". העוגן שולח תזכורת ישירה להיותנו הווים כאן ועכשיו במקום בטוח. זאת – מעצם זה שאנחנו נושמים. זה לא משנה אם הנשימה שטחית או מאומצת, מהירה או עמוקה. הנשימה תמיד קיימת. בתוך מרחב של נוכחות ובטחון, נוכל להוות פחד מבלי שהוא ינהל אותנו.

         בהקשר של הכנה ללידה מדובר הרבה על התמודדות עם "פחדים" כחלק מההכנה. ואני אומרת שהעבודה היא מאד פשוטה. ה"בעייה" היא לא הפחד כי אם הפחד מהפחד. ברגע שנצליח להוות את הפחד ש"שומר" עלינו מהפחד, נדע שלכל פחד שאינו מקובע יש אורך קיום מוגבל ואנחנו, כים גדול – אנחנו יכולים לו.

פעולה - ביטוי לרגש.

ברגע שאנחנו עסוקים בפתרון בעיות, אנחנו עושים זאת מתוך אותו מערך פנימי שנושא את הבעיות הללו. ניתן לומר שזהו אותו מערך פנימי שיצר את הבעיות אותן אנחנו מנסים לפתור. (לכל המסייגים ואומרים שלא המערך הפנימי שלנו הוא שיוצר מציאות בעייתית, אני עונה שהמציאות עצמה היא לא בעייתית כלל. ה"בעייה", אם יש כזו, היא באופן שבו אנו מגיבים למציאות, חווים אותה ונושאים אותה במחשבותינו וברגשותינו.) ברגע שאנחנו עסוקים בפתרון בעיות אנחנו עסוקים בניהול מציאות. המציאות היא כה מורכבת וכה מלאת פרטים וכה תלויה בכל כך הרבה גורמים שונים שזה מוזר שאנחנו בכלל חושבים שאנחנו יכולים לשנות אותה. ובכל זאת אנחנו מנסים לעשות זאת כל הזמן.

אנחנו מאמינים שאם נצליח לשקול את הבעד והנגד, ונצליח רק לרגע לחשוב בהגיון, או אז נצליח לקחת החלטה שקולה ונכונה, לפעול בצורה "בוגרת ואחראית". אנחנו מאמינים שזוהי הדרך לחולל שינוי במציאות של חיינו. או בסיטואציות בינאישיות – אם נצליח להבין מי בדיוק צודק, מה מניע כל אחד מאיתנו, או אולי מה עומד מאחורי כל מילה ומה נדרש מאיתנו על מנת שכולם יהיו מרוצים (כולל אנחנו), או אז נצליח להשכין שלום ונמצא שלווה.

האמת של אופן הפעולה וההתנהלות שלנו בעולם היא מאד רחוקה מזה. בפועל, אין לנו יכולת לפעול באופן שאינו מושתת על הרגשות שלנו. הפעולה היא בהגדרתה ביטוי של רגש. לא משנה עד כמה נחשוב ש"אנחנו שמים את הרגש בצד", שאנחנו "בשליטה" ו"מרסנים את הרגש", הגדרת פעולה בעולם היא – ביטוי לרגש. ולכן, קודם כל וראשית לכל אנחנו חייבים ללמוד להכיר ברגשותינו ולפנות להם מקום. אני לא אומרת להכיר את רגשותינו אלא להכיר ברגשותינו. כלומר להבין שיש לנו רגשות ושהם הינם ההוויה הגופנית שלנו ושאנחנו בפועלינו בעולם מגלמים את מה שנטמע בנו כחותם של רגש.

על כן - המהלך.